מַעֲשֵׂה הַמִּפְגָּשׁ שֶׁלִּי עִם הַלִּמּוּד כָּמוֹהוּ כְּסִפּוּר בְּהֶמְשֵׁכִים, סִפּוּרָהּ שֶׁל הַתִּקְוָה לְשִׁנּוּי…
וֶרֶד וַאֲנִי יוֹשְׁבוֹת בְּ”זֵלִיג”, הַבַּר שֶׁל זָהֳרָהּ בְּדִיזֶנְגוֹף, כָּךְ בְּשִׁלְהֵי שְׁנוֹת הַשְּׁמוֹנִים.
הִיא מְסַפֶּרֶת לִי עַל אֵשֶׁת פֶּלֶא וּבְרָכוֹת – עַל יְמִימָה שֶׁמְּאוֹד אוֹהֶבֶת פְּרָחִים.
זֶה פּוֹגֵשׁ אוֹתִי
בִּנְקֻדַּת שֶׁבֶר שֶׁל אִמָּהוּת מְבֻלְבֶּלֶת שׁוֹאֶלֶת :
מִכָּאן לְאָן?
מֵרוֹץ שְׁלִיחִים וְהַצָּלָה נִפְתַּח וּמַגִּיעַ אֵלֵינוּ נָאוֹר דַּיָּן, מְסַפֵּר עַל כִּיתַּת הַלִּמּוּד: “כּוֹתְבִים שָׁם בַּמַּחְבֶּרֶת” הוּא אוֹמֵר.

וּמַגִּיעָה הַשָּׁעָה לְמִפְגָּשׁ רִאשׁוֹן עִם יְמִימָה בְּדִירָתָהּ שֶׁבְּרוֹטְשִׁילְד, קְבוּצָה גְּדוֹלָה מִתְכַּנֶּסֶת, הִיא פּוֹנָה אֱלֵי אוֹמֶרֶת:
“קוּמִי וְתִשְׁאֲלִי”
וַאֲנִי קָמָה וְשׁוֹאֶלֶת:
מָה זֶה מָגֵן דָּוִד?

הַמַּעֲנֶה שֶׁלָּהּ עָתִיד לְעוֹרֵר הַכָּרָה שֶׁמִּתְפַּתַּחַת בִּי עַד הַיּוֹם…

זְכוּת הָיְתָה לִי לִלְמֹד מִפִּי יְמִימָה בְּמֶשֶׁךְ עֶשֶׂר שָׁנִים;
הִיא לִוְּתָה שִׁעוּרִים שֶׁלִּי בִּ”מְכוֹן מַעְיָן”
וְיִפְּתָה כֹּחִי לְהַמְשִׁיךְ וּלְהַעֲבִיר פְּרָקִים מִמִּשְׁנָתָהּ.
מִזֶּה שְׁלוֹשָׁה עֲשׂוֹרִים הִנְנִי לוֹמֶדֶת וּמְלַמֶּדֶת
“הַכָּרָה לַחַיִּים וְחַיִּים בַּהַכָּרָה”